פסק-דין בתיק ת"א 27618-06

בפניי תביעת שיפוי מטעם קרנית [להלן - התובעת] להשבת הכספים ששילמה בגין תאונת דרכים בה היה הנהג המעורב משולל רישיון נהיגה בתוקף, על פי סעיפים 9 ו - 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 [להלן - חוק הפיצויים].

טיעוני התובעת

1.                  ביום 2.3.98, פגע רכב מסוג אוטובוס זעיר פרטי, נושא רישוי מספר 7384800 [להלן - הרכב], נהוג בידי הנתבע 1 [להלן - הנהג], בהולכת רגל קטינה, וגרם לה לנזקי גוף [להלן - הנפגעת ו- התאונה].

2.                  במועד התאונה, לא החזיק הנהג בפוליסת ביטוח תקפה לכיסוי שימושו ברכב, והסיע ברכב נוסעים בשכר, על אף העדר כיסוי ביטוחי להסעת נוסעים בשכר.

3.                  משכך, ובהעדר כיסוי ביטוחי לתאונה, פנו הנפגעת לתובעת בדרישה לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בעטיה של התאונה, ואף הגישה תביעה כנגדה. התובעת פיצתה את הנפגעת, מכוח חבותה על פי חוק הפלת"ד, בסכום כולל של 38,248.69 ש"ח.

4.                  חובת התובעת לפצות נפגעים בתאונות נעדרות ביטוח, מעוגנת בהוראות ס' 12 לחוק הפלת"ד, ואילו זכותה לקבלת שיפוי בעבור אותם פיצויים לנפגעים, מעוגנת בהוראות סעיף 9 בשילוב עם סעיף 7 לחוק הפלת"ד, באשר סעיפים אלו קובעים כי כאשר המדובר בתאונה נעדרת ביטוח, זכאית היא לקבלת שיפוי הן מהנהג חסר הביטוח, והן מבעל הרכב, והמחזיק בו, אשר התירו את הנהיגה נעדרת הביטוח, ברכב.

5.                  משפיצתה התובעת את הנפגעת, הגישה תביעתה דנא כנגד הנתבע, ובהתאם להוראות החוק, כאמור, להשיב לה את הכספים ששילמה זה מכבר.

טיעוני הנתבע

6.                  בראשית טענותיו טוען הנתבע כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות. לשיטתו, התביעה, אשר ארעה ביום 2.3.98 הוגשה רק ביום 28.4.06, היינו, בחלוף למעלה מ- 8 שנים מהתאונה, ודי בכך כדי להביא לדחייתה על הסף.

7.                  טוען הנתבע, כי התובעת ידעה אודות טענתו של הנתבע בדבר קיומו של ביטוח רלוונטי, במועד הסמוך מאד לקרות התאונה, וברי כי אז אף ידעה על טענותיה של המבטחת, צד ג', כי לא העניקה כיסוי לביטוח חובה לרכב. מכאן, שהתובעת השתהתה באופן ניכר בהגשת תביעתה, ופגעה בזכויותיו של הנתבע להתגונן כראוי כנגד התביעה.

8.                  לגופו של עניין, טוען הנתבע כי בעת האירוע, נהג כאשר בבעלותו פוליסת ביטוח חובה וצד ג'. זו לטענתו הפוליסה שהזמין מסוכן הביטוח שלו, וזו הפוליסה בגינה מילא את הטפסים המתאימים, ועליה שילם כדין.

9.                  לאור טענתו לביטוח חובה תקף ליום התאונה, הגיש הנתבע, בהסכמת התובעת, הודעת צד ג' כנגד המבטחת הנטענת על ידו, החברה הערבית לביטוח [להלן - המבטחת]. לטענתו, בדיקה שערך העלתה כי במועדים הרלוונטיים לתאונה, רכבו היה מבוטח בביטוח מתאים אשר מכסה נזקי גוף בגין תאונת דרכים, אצל המבטחת, הממוקמת ברמאללה, וזאת בהתאם לפוליסה שמספרה 42614, ומשכך זכאי הוא להיפרע פיצויים הימנה, ככל שיימצא חייב כלפי התובעת.

טיעוני הצד השלישי [המבטחת]

10.              המבטחת מצידה טוענת, כי הרכב היה מבוטח על ידה בביטוח מפני נזקי רכוש בלבד, ומעולם לא היה מבוטח על ידה בביטוח חובה, זאת במיוחד לאור הפסיקה הקובעת כי חברות ביטוח פלסטיניות אינן רשאיות להוציא פוליסות ביטוח חובה.

11.              לגופו של עניין, טוענת היא כי כל שהיה על הנתבע להציג הינה תעודה המעידה על כך שהרכב היה אכן מבוטח בביטוח חובה אצלה, ואולם הנתבע לא השכיל לעשות כן, והתעודה היחידה שהוגשה לבית המשפט מצביעה בירור על כך שהביטוח היחיד שהיה לרכב בעת התאונה הינו ביטוח צד ג' ולא ביטוח חובה.

12.              זאת ועוד, כך לשיטתה, גם על התעודה שהוגשה לתיק בית המשפט, לא נכתב כי שולמה פרמיה בגין ביטוח חובה, וגם בסיווג הביטוח, לא נכתב כי המדובר בביטוח חובה, כטענת הנתבע. חמור מכך, גם בעמודה הרלוונטית לביטוח חובה, נכתב כי אין כיסוי לביטוח חובה.

13.              זאת ועוד, כך המבטחת, הנתבע ממילא לא טען כי ברשותו תעודת ביטוח חובה אחרת מזו שהוגשה לבית המשפט, והסתמך על התעודה שהוגשה לביהמ"ש ולמשטרה [ד/2], ומתעודה זו עולה באופן חד משמעי, כי הרכב לא בוטח על ידה בביטוח חובה.

דיון והכרעה

14.              המחלוקת המרכזית שנטושה בין הצדדים הינה שאלת קיומה של פוליסת ביטוח חובה לרכב בזמן התאונה, כפי שפורט לעיל בטענות הצדדים. מחלוקת נוספת הינה בשאלת התיישנותה של התביעה, ואפנה ראשית לדון בטענה זו.